עליה לצור הדסה

This is something I read at our shul for Yom HaAtzma'ut - סיפור עליה

עליה לצור הדסה

בלילה הראשון שלי בארץ ישראל, בשנת 1977, שתיתי הרבה ויסקי עם החבר שלי לאותו קיץ שהכרתי אותו באותו ערב.

טיפסנו בגדר הבריכה של חוות הנוער בסן סימון בירושלים, גדר די גבוה.  שחינו, יצאנו, נתפסנו על ידי המדריכים.  זאת היתה תקופה יותר סובלנית להרפתקאות ולא נזרקנו מיד מתוכנית הקיץ.

כמה שבועות לאחר מכן, ביקרנו לשבוע במושב ליד בית שמש, שהשנה גיליתי היה מושב נוחם.  וכמה שבועות אחרי כן טיילנו בהר שמשם ראינו את המושב מלמעלה – אולי זה קרוב לנו כאן אך איניני יודעת איפה זה היה.  אני וחברה ראינו את המושב "שלנו" מרחוק ויצאנו דרך היער לקפוץ לשם להגיד שלום.  אחד המדריכים היה צריך ללכת אחרינו ולהחזיר אותנו באוטובוס.

אותו המדריך גר כיום ברחוב הפלמ"ח, בבנין שגרים בו חברים שלנו מקורס הכנה ללידה שעשינו לפני הלידה של גבי.  ראיתי אותו לפני כמה שנים והיה נדמה לי שהוא זוכר אותי - לא לשבח.

בשנת 1990-1991 גרתי בירושלים ברחוב וושינגטון.  כשחזרתי לארץ עם אלן במסגרת עליה, התקבלתי לעבודה כמעט ליד המקום שגרתי בו אז, וגרנו ברחוב טשרניחובסקי, לא רחוק ממקום ההרפתקאה הראשונה שלי בארץ.

כשהגענו לצור הדסה ולקהילה, בא אלינו להציג את עצמו דוד קריגר.  הדוד שלו, Seymour, היה מורה של אלן אחרי הגיור שלה ב1995 ולימד אותה להגיד שמע ישראל וואהבת בעל פה. 

אחרי שהגענו לצור הדסה, גילינו שאבא של רחל שבת ואבא שלי למדו ביחד באוניברסיטה, שסיימו ב1950 ו1951.

בשנת 1999 כתבתי שיר שדמיתי את עצמי לרקפת צומחת ליד אבן בהרי יהודה.  כל הרקפות שאי פעם נתנו לי בארה"ב מתו בקלות.  כאן נדמה לי שהן צומחות בלי שום מאמץ של אדם.

לא קשה לי להאמין במושג של "unseen hands",ידיים שמובילות אותנו למרות שאנו לא רואים אותם.