What Happened - About Lucas, parental fear, and Tzuk Eitan

הייתי השבוע בדיון על צוק איתן ועל פחד הורים וישבתי שם ופשוט רעדתי.  הצלחתי להגיד כמה מילים והרגשתי איזה הקלה קלה אבל הרעד המשיך ובסוף רציתי רק להכנס למיטה ולבכות.  בדרך הביתה חשבתי על התמונה הזאת של ילדה מתכרבלת במיטה וגיליתי שזה משהו שאני זוכרת מחברה שלי, ג'יל, שאחרי הלוויה של אביה היתה במיטתה, בוכה.  הייתי בת 10 בערך.  הפגישה הראשונה שלי עם מוות. 

משום מה, הבת שלי גבי משורשת בעולם הזה ואני לא דואגת לה.  פעם, כשהיא היתה בת שנתיים היא רצה אל הכביש.  אני עדיין מקבלת צמרמורת כשאני חושבת על זה.  אבל כעיקרון היא נזהרת, שומרת על עצמה, מתקשרת.
 

הבן שלי הוא משהו אחר.  מתקופת ההריון לא הייתי בטוחה בקיומו.  הייתי בשמירת הריון ומישהי אמרה לי לנצל את הזמן להתחבר עם התינוק שלי והרגשתי "איך?"  עד הרגע שהוא יצא לא האמנתי.  ואז הכל התחיל – האי נוחות שלו בעולם, האסטמה ודלקת הריאות בשנה ראשונה ובהמשך.  מתוך 5 שנים הראשונות 4 פעמים דלקת ריאות.  הלילות עם אסטמה ובמקביל הסיפורים של גיסי וגיסתי על לוקס והאסטמה שלו.  הם היו באותו גיל.  היו לנו משפחות מקבילות, לכל אחת בת ובן, באותם גילאים.

ואז הנורא מכל – הטלפון ב11:30 בלילה.  כשבשרו לנו את הבשורה על לוקס, שמת בתאונת דרכים בגיל 4 וחצי, כל החדר התמלא באור.  לא אשכח – אולי גם זאת סיבה שרציתי לחזור לחדר שלי השבוע.  אני יודעת שיש מעבר מן החדר שלי לטרינידד – שם אנחנו נמצאים עם קרובינו.  ללוויה של לוקס אלן נסעה לבד וגם למות של אביה לא נסעתי – אני נשארתי במיטתי מחוברת איכשהו דרך המעבר הזה.

לוקס היה ילד עטוף בצמר גפן – לא יצא מהבית בלי ליווי מבוגר.  המטפלת שלו חיכתה לו מחוץ לגן כל השעות המעטות שהוא בילה שם.  אמר לאבא שלו זמן קצר לפני מותו שהוא לא צריך ללמוד לקרוא כי הוא לא עולה לבית הספר.

לעומתו סשה היה ילד של סכנות – טיפס על חומות, חיפש גירוי סנסורי בכל מקום.  קבל תלת אופן והתאמן במרפסת על נפילות ממנו – איזה עשרים פעמים נפל, בכה ב"כאלו", הקים את עצמו לעשות שוב.  

אחרי מותו של לוקס שאלתי את עצמי איך?  איך אני אגדל אותו?  אם לוקס ששמרו עליו כל כך מת, איך אשמור על סשה?  אין לי סיכוי להצליח.

כשלוקס נהרג סשה בא מגן ואמר – מצאנו את הנשמה של לוקס בחצר.  זה היה אדום.  נחפור ונוציא אותו ונחזיר לו.  

זה פחד הורים.  חשבתי שהאמנתי בה' אבל גיליתי שהאמנתי בסנטה קלאוס.  חשבתי שיש עסקה ביננו לבין היקום – שמים תמיד את הילד בכסא בטיחות ושום דבר לא יקרה לו.  ה' הפר את עסקתנו.  

מאז מותו קשה לי בכל ברית מילה – כשאומרים "קיים את הילד הזה לאביו ולאמו" אני צועקת בפנים.  מה?  גיסי וגיסתי לא היו ראויים לזה?  באיזה תמימות עומדים ההורים בטקס.  כששרים "המלאך הגואל אותי" אני מתמלא בדמעות.  איפה היה המלאך?

צוק איתן – בזמן שהתחילה נפילת הטילים, חמי נכנס לבית חולים וגילו ולא גילו את המחלה שהרג אותו בעוד 4 חודשים.  בזמן שהתחילה המבצע אלן העבירה בקושי קייטנה ממקום פתוח לבית ספר סגור ואז יצאה לחופשה מתוכננת לארה"ב עם הילדים והשאירה אותי כאן, לעבוד.  חלמתי על הזמן הזה וציפיתי להרגשה של חופש.  קבלתי פחד, בדידות, ודאגות.  לנסוע דרך חוסן או לנסוע דרך ההרים ב"שטח פתוח" שם לא יורטים בטילים אם שוגרים.  והיו לנו 150 סטודנטים שבאו מחו"ל, לא בטלו, ואני נותנת תדרוכים איך להגיע למרחב מוגן .  מלמדת תהילים ואומרת שאני מחפשת אמונה שימושית – אמונה שתחזיק ותחזק אותי בימים אלה.  

ויוצאת לחופשה, וחוזרת, ואלן בטרינדד עם אביה, והיא חוזרת, החגים, אני פתאום חולה, אז עוד טיסה בבהלה ואלן יושבת ליד אביה ביום האחרון שלו.  ואני מקבלת בשורות במיטה ומתקשרת דרך המעבר הרוחני הזה להיות לצידו ולהיות עדה למעברו.  ומחליטה לשנות את חיי. 

What Happened? Part Three

I've been thinking about Part Three of this story for weeks.  Finding so much I want to say and then wondering if everything I plan to write is lies, or at least a skewed way of thinking about things.  And I've been stymied about how to write this part of the story in a way that honors and respects my parents.  What is written below doesn't really convey the angst of this change in my life.  I still have days where I just don't know what happened.

My grandmother, my father's mother, left school at 12 years old, I've been told, to care for her new baby brother.  That's how old Gabi is now.  Then she went back and did a secretarial or business course, and worked until she married.  She told me, I am pretty sure, that she and Grandpa were very pleased she did not have to work after they got married, that this was very important to them, a point of pride, that he supported her.  Of course, she worked like crazy at home - her home was spotless and she was a consummate homemaker.  Every morning, she fresh squeezed Grandpa orange juice. 

My mother, her daughter-in-law, was the first woman in her family to go to college.  Her own mother wanted her to go to secretarial school.  She got a Ph.D.

I grew up between these two formidable women.  Grandma has been gone 20 years but her presence is very real in my life.  She was my only grandparent for 22 years after my grandfather, her husband died.  (My mother's parents had died relatively young - my grandmother before I was born and my grandfather when I was 4.)

My parents were super happy to be parents and often talked about how important it was to them to have children.  But at the same time, I felt that their work was more important to them than anything else, or maybe more that work was what defined a person's identity.

I noticed how deep my feelings about this run when I was on my first maternity leave.  Since I gave birth late, I had been out of college and working full time or in graduate school for like 20 years.  On maternity leave, my identity was "mom", but sometimes it felt more like "milk cow" and I noticed how hard it was to feel good about myself in that circumstance.

So when I figured out last year, in the wake of my illness and Vlad's death, that I really wanted to "make the main thing the main thing" and to be home more, to focus on my kids and to have the flexibility to travel more and see my parents more, to be available to my partner and to maintaining our home, it was very confusing to me, because it has meant giving up a professional identity that has been really important to me for 30 years and a career I have had for 20 years.  This is the first time in well over 30 years that I am not either a) working for a non-profit organization or b) a full time student or c) both.

What I miss most about my former job is my colleagues and the professional identity.  I can't believe I chose this kind of disconnected freedom.  My feelings are not so closely connected with earning money or working, because I've been working pretty much every day since I left my job.  I have work.  What I don't have is a job.  I opened a business so I can get paid, and I am trying to earn a certain amount and to be fully employed by the work I am doing, but I don't see myself as "building a business", I just see myself as working for myself and for clients who choose me to work for them.  It's much looser, less connected, and less demanding than what I have done before.  It feels oddly relaxed.

Then there are the dishes.  And cooking.  And homework, 4th grade homework.  The grocery shopping, the orthodontist appointments, the prescriptions, the taxes, and the house.  I wish I liked housework.  I don't like it any better than I did before I quit my job.  I will never be my grandmother.  But I do a bit more of it.  And I cook dinner every night, and do the dishes, and walk the dog, and don't feel exhausted.  I have time to notice my children and feel good about them - to listen to what they have to say and to try to respond to what they need.  I am way more relaxed at home.  I can say yes more often. 

I saw a woman with a beautiful dog a few weeks ago, and she was saying how they might give the dog up because they didn't have time to walk it as much as it needed.  I figured if my lifestyle didn't work for my dog, it was time to change my lifestyle.  Thanks Popeye.