What Happened - About Lucas, parental fear, and Tzuk Eitan

הייתי השבוע בדיון על צוק איתן ועל פחד הורים וישבתי שם ופשוט רעדתי.  הצלחתי להגיד כמה מילים והרגשתי איזה הקלה קלה אבל הרעד המשיך ובסוף רציתי רק להכנס למיטה ולבכות.  בדרך הביתה חשבתי על התמונה הזאת של ילדה מתכרבלת במיטה וגיליתי שזה משהו שאני זוכרת מחברה שלי, ג'יל, שאחרי הלוויה של אביה היתה במיטתה, בוכה.  הייתי בת 10 בערך.  הפגישה הראשונה שלי עם מוות. 

משום מה, הבת שלי גבי משורשת בעולם הזה ואני לא דואגת לה.  פעם, כשהיא היתה בת שנתיים היא רצה אל הכביש.  אני עדיין מקבלת צמרמורת כשאני חושבת על זה.  אבל כעיקרון היא נזהרת, שומרת על עצמה, מתקשרת.
 

הבן שלי הוא משהו אחר.  מתקופת ההריון לא הייתי בטוחה בקיומו.  הייתי בשמירת הריון ומישהי אמרה לי לנצל את הזמן להתחבר עם התינוק שלי והרגשתי "איך?"  עד הרגע שהוא יצא לא האמנתי.  ואז הכל התחיל – האי נוחות שלו בעולם, האסטמה ודלקת הריאות בשנה ראשונה ובהמשך.  מתוך 5 שנים הראשונות 4 פעמים דלקת ריאות.  הלילות עם אסטמה ובמקביל הסיפורים של גיסי וגיסתי על לוקס והאסטמה שלו.  הם היו באותו גיל.  היו לנו משפחות מקבילות, לכל אחת בת ובן, באותם גילאים.

ואז הנורא מכל – הטלפון ב11:30 בלילה.  כשבשרו לנו את הבשורה על לוקס, שמת בתאונת דרכים בגיל 4 וחצי, כל החדר התמלא באור.  לא אשכח – אולי גם זאת סיבה שרציתי לחזור לחדר שלי השבוע.  אני יודעת שיש מעבר מן החדר שלי לטרינידד – שם אנחנו נמצאים עם קרובינו.  ללוויה של לוקס אלן נסעה לבד וגם למות של אביה לא נסעתי – אני נשארתי במיטתי מחוברת איכשהו דרך המעבר הזה.

לוקס היה ילד עטוף בצמר גפן – לא יצא מהבית בלי ליווי מבוגר.  המטפלת שלו חיכתה לו מחוץ לגן כל השעות המעטות שהוא בילה שם.  אמר לאבא שלו זמן קצר לפני מותו שהוא לא צריך ללמוד לקרוא כי הוא לא עולה לבית הספר.

לעומתו סשה היה ילד של סכנות – טיפס על חומות, חיפש גירוי סנסורי בכל מקום.  קבל תלת אופן והתאמן במרפסת על נפילות ממנו – איזה עשרים פעמים נפל, בכה ב"כאלו", הקים את עצמו לעשות שוב.  

אחרי מותו של לוקס שאלתי את עצמי איך?  איך אני אגדל אותו?  אם לוקס ששמרו עליו כל כך מת, איך אשמור על סשה?  אין לי סיכוי להצליח.

כשלוקס נהרג סשה בא מגן ואמר – מצאנו את הנשמה של לוקס בחצר.  זה היה אדום.  נחפור ונוציא אותו ונחזיר לו.  

זה פחד הורים.  חשבתי שהאמנתי בה' אבל גיליתי שהאמנתי בסנטה קלאוס.  חשבתי שיש עסקה ביננו לבין היקום – שמים תמיד את הילד בכסא בטיחות ושום דבר לא יקרה לו.  ה' הפר את עסקתנו.  

מאז מותו קשה לי בכל ברית מילה – כשאומרים "קיים את הילד הזה לאביו ולאמו" אני צועקת בפנים.  מה?  גיסי וגיסתי לא היו ראויים לזה?  באיזה תמימות עומדים ההורים בטקס.  כששרים "המלאך הגואל אותי" אני מתמלא בדמעות.  איפה היה המלאך?

צוק איתן – בזמן שהתחילה נפילת הטילים, חמי נכנס לבית חולים וגילו ולא גילו את המחלה שהרג אותו בעוד 4 חודשים.  בזמן שהתחילה המבצע אלן העבירה בקושי קייטנה ממקום פתוח לבית ספר סגור ואז יצאה לחופשה מתוכננת לארה"ב עם הילדים והשאירה אותי כאן, לעבוד.  חלמתי על הזמן הזה וציפיתי להרגשה של חופש.  קבלתי פחד, בדידות, ודאגות.  לנסוע דרך חוסן או לנסוע דרך ההרים ב"שטח פתוח" שם לא יורטים בטילים אם שוגרים.  והיו לנו 150 סטודנטים שבאו מחו"ל, לא בטלו, ואני נותנת תדרוכים איך להגיע למרחב מוגן .  מלמדת תהילים ואומרת שאני מחפשת אמונה שימושית – אמונה שתחזיק ותחזק אותי בימים אלה.  

ויוצאת לחופשה, וחוזרת, ואלן בטרינדד עם אביה, והיא חוזרת, החגים, אני פתאום חולה, אז עוד טיסה בבהלה ואלן יושבת ליד אביה ביום האחרון שלו.  ואני מקבלת בשורות במיטה ומתקשרת דרך המעבר הרוחני הזה להיות לצידו ולהיות עדה למעברו.  ומחליטה לשנות את חיי.