פרשת וירא - הורות ופחד

הבוקר קראנו בתורה ובהפטרה על שלושה ילדים בסכנת חיים – ישמעאל, יצחק, ובנה של האישה השונמית. כל אחד מן הסיפורים מאיר את השאלה, "כיצד אפשר לשמור על ילדינו?"

זאת שאלה שחשבתי עליה די הרבה, במיוחד לאחר שהאחיין שלנו, בן 4.5, נהרג בתאונת דרכים לפני 7 שנים. הפחד המלווה את ההורות – דבר שקיים מאז ומעולם ומדברים עליו מעט, ממלא את הסיפורים שקראנו היום.

לסבתא וסבא רבה שלי נולדו 12 ילדים, 10 שרדו, ואני חושבת שהחוויה שלהם, לפני עידן החיסונים והאנטיביוטיקה שיש לנו היום ואני מקווה שכולנו נעזרים בהם, זאת החוויה של הורים שבהקשרה אנחנו צריכים לחשוב על הסיפורים האלה.

אדבר הבוקר על השוני וההקבלה בין הסיפורים של הורים וילדים.

אברהם הוא היהודי הנודד הראשון – הוא שמע בפרשה הקודמת את הציווי "לך לך" כשהוא כבר היה באמצע מסע, הגיע לארץ כנען, ולמרות שבפרשה שלנו הוא נטע אשל בבאר שבע, בפרשה הבאה הוא קונה שדה בחברון, ואילו בפרשה הקודמת הוא הקים מזבח ליד שכם וגם ירד למצריים. אין לו מקום קבוע.

הגר היא הגר – מישהי שבא מבחוץ ואף פעם היא לא נפטרת מן הזהות השונה (אולי עדיף להשתמש במילה "זרה" במקום "שונה"? לשיקולך). אני מזדהה אתה. היא לא מכאן, ומקומה – הגיאוגרפי והחברתי - לא בטוח.   

לעומתם, לאשה השונמית אין שם. היא מזוהה לחלוטין עם מקומה.

אברהם מרגיש את החסר ודואג מעל הכל לזרע, לצאצאים. בשיחה עם ה’; הוא מביע את דאגתו – "הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי"! ה’ מבטיח לאברהם "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". אחרי שאברהם מצווה לגרש את הגר וישמעאל מבטיח לו ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע."

בסיפור התורה, לא ניתנת להגר בררה. היא נעשית לאמא ככלי לרצון של אברהם. בעידן שלנו של "#גמ אני", הסיפור של חוסר הסכמה מעורר דאגה חז"ל הרגישו את זה כשחברו את המדרש – שם הגר היא לא שפחה אלא נסיכה אצילה שמזהה את הרוחניות באברהם ובוחרת להיות חלק ממשפחתו.

האשה השונמית אינה מבקשת ילד. יש בה מן הצניעות – או אולי אפילו מן היאוש, והיא אינה מבקשת דבר. כשאלישע לראשונה מציע לה עזרה, התשובה שלה היא: "בתוך עמי אנכי יושבת." אני רואה את המילים שלה כאתגר עבורנו – כקהילה – שכל אחד בקהילה שאין לו או לה ילדים או שחווה חוסר או חסך מכל סוג שהוא, ירגיש שהוא או היא מקבלת את הצרכים מתוך הקהילה ויושבת – "בתוך עמי".

בהגמל יצחק, אברהם עורך משתה גדול. המשתה הזה לא בלי סיבה – הוא אות לכך שהילד עבר את גיל הינקות, חדל להיות פגיע כל כך. בעולם שלפני הרפואה המתקדמת, חייו של ילד לא היו מובטחים, וגמילה היא גם סימן שהילד באמת יוצא לעולם ולחיים. למרות זאת, יש עדיין סכנות: לישמעאל – סכנת מוות מצמא, לבנה של השונמית כנראה מכת שמש, ליצחק, העקדה.

יצחק – הילד הרצוי כל כך, מגיע למצב בלתי שיגרתי ושואל ומנסה לפענח אותו: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?" בנה של השונמית, במצב יותר שגרתי וגם חולה, מדבר כמו ילד ואומר רק "ראשי, ראשי". ישמעאל, הילד ששמו מעיד על הקשבת ה', בעצם לא אומר מילה.

שלושת הבנים – יצחק, בנה של השונמית וישמעאל שה’ "שמע את קל הנער באשר הוא שם" – עוברים סוג של תחיית המתים. באר מים מחייה את ישמעאל ומצילה אותו. ליצחק יש התערבות של מלאך - ונמצא ממלא מקום – האייל נאחז בסבך בקרניו. בנה של השונמית חווה תחייה ממשית – הוא היה במצב של "אין קול ואין קשב" ואלישע שוכב עליו להחיות אותו.

לסיפורים של ישמעאל ויצחק יש המשך – כל אחד הולך לדרכו ובפרשת תולדות אנחנו לומדים כיצד יצחק מעביר את הברכה ליעקב וממשיך את השושלת. בנה של השונמית נעלם מדפי התנ"ך. אך חז"ל נותנים לו עתיד במדרש – לילד בלי שם ובלי סיפור המשך הם קושרים עוד דמות שבאה בלי סיפור מוצא – הנביא חבקוק. מהפסוק בהפטרה שלנו שאלישע אומר לאשה השונמית – "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן" – הם מוצאים שחבקוק הוא הילד שהיא חיבקה. למרות הקושי ההיסטורי בזיהוי הזה, אני מאוד אוהבת את המדרש.

מה עושה אותו ילד כשגדל – נעשה לנביא – ולא חשש להוכיח את ה’ על צידוק הדין - שאלה שגם עומדת מאחורי הסיפורים - הרי אנחנו יודעים שלא לכל סיפור של ילד בסכנה נכנס מלאך או נביא שיודע להחיות, או באר מים או אפילו חיסון חצבת. ספרו של חבקוק מתחיל במילים – "עד אנה ה’ שיועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע?" בסוף ספרו הוא אומר מילות שבח: "ואני בה’ אלעוזה, אגילה באלהי ישעי". הילד שחווה תחיית המתים בבשרו מכיר כל מצב רוחני שאפשר – מיאוש גמור לאמונה שלימה.

אני רוצה לסיים במלותיו של ח'ליל ג'ובראן

יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם

כִּי פְּרִי גַעֲגוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם.

בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם, אַךְ לֹא מִכֶּם.

חַיִּים עִמָכֶם, אַךְ אֵינָם שַׂיָּכִים לָכֶם.

תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם, אַךְ לֹא אֶת מַחְשְבוֹתֵיכֶם.

כִּי לֹא לָכֶם הֲגִיגֵיהֶם.

גוּפָם יִשְׂכּוֹן בְּבָתֵיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׂמָתָם.

כִּי נִשְׂמָתָם מִסְתוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר,

שָׂם לֹא תוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.

אֶפְשָׂר לָכֶם לַחְפּוֹץ לִהְיוֹת כְּמוֹהֶם, אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשוֹתָם כְּמוֹכֶם.